האם אפשר לדעת את העתיד
יושב הסופר הבריטי אֶדְוַארְד מוֹרְגָן פוֹרְסְטֶר בחדרו בתחילת המאה וכותב. והנה, בין תיאור האליטות הבריטיות בהודו לבין רומנטיקה סבוכה, הוא כותב על האינטרנט. בסיפורו "המכונה עוצרת" מתוארת חברה שבה אנשים מבודדים זה מזה ומקבלים את כל צרכיהם מ"מכונה". אנשי העולם מתקשרים בניהם במעין מערכת תקשורת ומסוגלים להזמין באמצעותה כל חפץ שיזדקקו לו. פורסטר מתאר סצנות שחוזות (אולי) את חוויות של צ'טים ושל פייסבוק; גיבורת הסיפור לוחצת על מתג, וכמויות של מידע, צלילים, מחשבות ורעיונות של אנשים מרחבי העולם ניתכים עליה. ובכלל, מדובר, כותב פורסטר, על חברה שבה בדידות שוררת, אבל, במקביל, אנשים מכירים אלפי אנשים.
האם פורסטר עתידן?
האם הוא חזה את האינטרנט?
כנראה שלא.
הספרות והמיתולוגיה אינן מערכות מוסדרות לחיזוי עתיד. הן אינן מוכוונות באופן מודע לחיזוי.
אבל היצירה התהליכית של ספרות ומיתולוגיה היא חלק ממהלך ציויליזציוני של יצירת העולם החומרי והחברתי שלנו.
הספרות והמיתולוגיה משתמשות בעולם החרדות, התקוות והאיוויים שלנו. הן משחקות עם החומרים האלה ומהן הם חוזות עתידים שונים. והסיטואציות המיתולוגיות האלה מתגשמות שוב ושוב בווריאציות שונות.
האיוויים האנושיים לקשר מלא, אבל גם לפרטיות, החרדה מבדידות והרצון ולהזנה מלאה בידי גורם חיצוני, מלווים אותנו כציויליזציה אלפי שנים.
והאיווים האלה הם חלק מכלי העבודה שלנו ליצירת העתיד. אנחנו מטילים אותם על הפיזיקה ועל הסוציולוגיה ובונים את העולם שלנו במו ידינו.
האפשרות לאינטרנט היתה גלומה בציויליזציה מתמיד, כפונקציה של הפסיכולוגיה האנושית, ועל כן, אין זה מפתיע שפורסטר "ראה אותה".
אם כך, אפשר לדעת את העתיד?
תשובה פשוטה לשאלה תהיה לא.
אבל בתהליך סדור, רציני ומתוכנן, תוך שימוש בטכניקות חשיבה סדורות, אפשר לייצר סקיצות (גם אם חלקיות בלבד) של מוצרים עתידיים ותהליכים עתידיים.
תהליכים פורמליים כאלה, סכמות חשיבה מוסדרות ותרגילים יוצגו בפוסטים הבאים שבהם אראה כיצד ניתן לשחק עם ההווה ולייצר מתוכו מבט קצת פחות מעורפל על אפשרויות לעתידים שונים.
